במשך הילדות שלי הייתי טום בויז. לא שיחקתי אומנם עם בובות, או ניהלתי מסיבות פיג'מה, אבל נהגתי לבלות בחוץ במגרש הכדורגל, ברכיבה על אופניים, כמה שיותר קרוב לבנים. המוניטין שלי היה ללא רבב, והתפרסמתי בין החבר'ה כתחרותי וכאתלטי. הבנות אף פעם לא היו מרכז ענייני ולא משכו אותי, אולי גם בגלל שהן לא התעניינו בספורט, ואולי בעיקר שהייתי גייז מאז ומתמיד.
עם חלוף השנים למדתי להקשיב לצפונות לבי, להתחבר לעצמי יותר. לכבד את עצמי בתור גיי. הכול היה טוב ונפלא, עד שפגשתי את משה. בחור די מבוגר, ציני מאוד, סרקסטי, והוא הכיר לי את העולם של גייז לאירוח. איך לשלב את הנטייה המינית שלי עם שירותי אירוח.
בהתחלה חששתי מאוד. מה לי ולכל זה? תנו לי להמשיך את חיי, בלי כל הסמתוכא הזאת. אבל שגיליתי את התגמול הכספי העצום שיש בזה, נקודת המבט שלי קיבלה מפנה. לפתע זה התחיל לעניין אותי, בתור אחד שתמיד סבל ממחסור כלכלי.
פעם, בעבר הרחוק, הייתה לי חברה, אבל זה ממש לא היה מוצלח, והביא אותי הישר ליציאה מהארון, ולהתוודות בפני ההורים שלי על הנטיות המיניות שלי, שלמרבה הפלא היו ממש ברורות להם.
במסגרת עיסוקי בתור גייז לאירוח, הכרתי הרבה גייז, חלקם טובים יותר, וחלקם טובים אף הרבה פחות. לא כולם כיבדו אותי או את המרחב האישי שלי. זכור לי שהייתה לי פגישה עם לקוח, שמו אדוארד. הוא היה כפול מהגיל שלי, והוא היה כבול לנישואים כושלים, ולא היה מוכן לצאת מהארון, מה שהפך אותו למאוד ממורמר. הנטייה או האהבה שלו הייתה להוציא את כל העצבים עליי. ואת זה הוא היטיב לעשות. אומנם היה בינינו סקס פרוע, טוב למדי, אבל הוא היה מלווה בזעם שלו, זעם עצום.
היו פעמים שממש נעלבתי ממנו, מכורח היותו לקוח קבוע, ציפיתי ממנו ליותר. שיעריך ושיכבד אותי, ובוודאי שלא יזלזל בי. אך משאלות לב לחוד, ומציאות לחוד. והמציאות טפחה על פניי, כמו גם פגעה בביטחון העצמי שלי. ועל זה אני מאוד מצטער…
